חי, כבר חמש שנים שאנו חיים בלעדיך, מאז אותו מטען צד שקטע את חייך והפך על פיה את חיי משפחתנו.
באותם שעות ראשונות כשכל העולם חג סביבנו, עוד לא הבנו מה משמעות הידיעה המרה, רק אמא כל הזמן מילמלה "חייקי עוד לא יכנס בדלת הזו… את מבינה…"
בימים הראשונים לא חשבתי שיש חיים אחרי מותך. למרות שבו בזמן נוצרו בי חיים חדשים. הסתירה היתה מזעזעת. בו בזמן לחשוב עליך בזמן עבר ולהתמודד עם אובדנך ומצד שני לדאוג להיווצרותם של חיים חדשים והעתיד הצופן איתם.
אני לא יודעת מי חיבר את האימרה "לכל אדם יש תחליף…" מה שבטוח שמי שמשתמש בה אף פעם לא איבד מישהו קרוב. העולם שינה צורתו עבורי באלפית השניה וחילק את חיי לחיים עד יום מותך ומיום מותך, כל דבר מסווג לפיכך.
חייקי, השארת אותי לבד, היית החבר הכי שלי, אין לי יותר עם מי לחלוק את מחשבותיי ולבטיי. וקשה מכל המחשבה שאתה לא תכיר את ילדי, ניב, שגדל וחווה עימי את אובדנך מיום היווצרותו, יודע עליך הכל… איך, למה, והיכן?? העובדה שאיתה הכי קשה לי לחיות היא שבחיים הם לא יכירו אותך יותר מאשר בסיפורים ובתמונות.
תדע, שהם גדלים ומתחנכים בדיוק באותם ערכים שאנו גדלנו. ביודעם מיום היוולדם את הכאב והחסרון הנורא שאיתו אני חיה יום יום.
היום מנקרות בי המחשבות איזה דוד אתה היית יכול להיות לילדיי ואיזה דודה אני הייתי יכולה להיות לילדיך. העולם התאכזר עימנו, אתה יודע, לחלק הזה בחיים שנינו לא זכינו.
חי, יאמר לזכות חבריך הנאמנים שלא עוזבים את ההורים. כאלה חברים זה נכס נדיר, שכנראה לולא אישיותך המיוחדת לא היו נוצרים.
חייקי, החיים ממשיכים, השארת לי אחריות אחריך, אחריות לתמוך ולחזק את ההורים, היחידם שמצליחים הם ניב ועידן, והאחריות להקים משפחה כמו זו שלנו לא תהיה עוד.
חי שלי איזה שם בחרנו לך ואתה מת לי.