שלום לכולכם, קוראים לי צביקה ואני הייתי אחד הקצינים בפלוגה של חי קלומיטי, שגדל כאן בשבט ונפל בלבנון לפני 23 שנה.

זו לא הפעם הראשונה שאני מגיע לטקס היפה הזה, המתקיים בכל שנה בערב יום הזיכרון בשבט, ובכל פעם שאני מגיע קורה לי אותו דבר. אני יושב בצד, משתדל לשיר למרות שמדי פעם עולות דמעות והקול נשבר, אבל למעשה אני חוזר עשרים ושלוש שנים לאחור, כמעט נזרק חזרה לפלוגה א' בגדוד 931 של חטיבת הנח"ל, כשבראשי מתחלפות תמונות בזו אחר זו במהירות, בדרך כלל בסדר הבא:

בתמונה הראשונה אנחנו בתחילת המסלול, למעשה לפני תחילת הטירונות, ואני מחזיק את רשימת החיילים ששובצו למחלקה שלי. אני זוכר את עצמי מנסה לשנן את השמות, וזוכר שהשם של חי בלט לי, סיקרן אותי לדעת מיהו וחיפשתי אותו בין החיילים. מצאתי אותו, התבוננתי בו מרחוק ואני זוכר שהתרשמתי מאוד מההתנהלות שלו. היתה בו אצילות ובגרות שבלטו מאוד על רקע הבלאגן שאפיין את הימים הראשונים האלה של טרום טירונות. מאוחר יותר החלטנו להעביר את חי למחלקה אחרת, ולהעביר חייל אחר – אמיר שייך מהכפר הדרוזי אבו-סינאנן בגליל – למחלקה שלי. בצירוף מקרים מצמרר, גם אמיר נהרג באותה תקרית ביחד עם חי.

התמונות הבאות שרצות לי בראש לקוחות מתוך מסלול ההכשרה שנמשך על-פני שנה. במהלך המסלול, חי הלך וביסס את מעמדו כחייל אחראי, מסור ושקול, ולא פחות חשוב – חבר טוב ואח לנשק. האמת היא שלא צריך היה לעבור מסלול חי"ר עם חי כדי לדעת את זה, מספיק היה להסתכל בפנים שלו, בעיניים שלו, כדי להבין.

התמונה הבאה לקוחה מהמוצב בלבנון. אחרי שנה של אימונים הפלוגה הוצבה במוצב חודר בצפון רצועת הביטחון ליד כפר קטן בשם עיישיה. עמוק בשטח האויב. עלינו למוצב בסוף נובמבר 1992. למי שלא מכיר או יודע – מוצב הוא שטח קטן, מוקף בסוללת עפר גבוהה וגדר תיל, מוקפת בעמדות שמירה, ובאמצע מספר מבנים ואזור ממוגן מתחת לאדמה. המוצב הוא מטרה נוחה לאויב, ולכן נדרשנו לערנות מתמדת, ושינה עם בגדים ונעלים כדי להיות מוכנים לכל צרה שלא תבוא.

גם החורף לא עשה לנו הנחות. היה קר, גשום ומדי פעם ירד שלג. ולמרות מזג האויר הקשה, היינו יוצאים מהמוצב לבצע מארבים, תצפיות וסיורים. וכדי לעמוד בכל המשימות, מישהו היה צריך לארגן את השיבוצים – מי יצא לאיזו משימה, מי ישמור במוצב, מי ינוח במוצב, מי יצא הביתה ומתי. זה אחד התפקידים הקשים ביותר במוצב, מכיוון שקשה לחלק את המשימות בצורה שוויונית, האילוצים הם רבים, ותמיד באים אליך בטענות. לנו, הקצינים, היה ברור שהחייל הנכון לתפקיד הוא חי. ואני זוכר בבהירות איך הייתי מגיע לעמדה של חי בחמ"ל, עובר איתו על השיבוצים ומחזק את ידיו על העבודה המדהימה שהוא עושה, למרות הקשיים.

ואז, בשבת אחת שמשית, לפני 23 שנה, חי שיבץ את עצמו להיות נהג נגמ"ש במשימה לטיהור אזור שהחיזבאללה הכין כמוצב. במהלך כל הקו חי רצה לצאת למשימות, וכאשר נוצרו הנסיבות שאפשרו זאת, חי לא היסס ויצא למשימה המשמעותית ביותר שהפלוגה ביצעה באותה תעסוקה מבצעית, משימה שממנה לא חזר.

חי היקר, נפלה בחלקי הזכות להכיר אותך. היית דוגמה ומופת לשילוב הנדיר בין מקצוענות, חברות אמת ואצילות נפש.  אנחנו קשורים במשפחה הנפלאה שלך לעד, זוכרים ומתגעגעים.

יש ימים. יש ימים שהאויר יותר כבד, שהעיניים מלאות לחלוחית, שהנעורים שלנו מתקרבים, שזכרונות של תקופה רחוקה ממלאים את היום.

לא פשוט להיות רחוק היום. העולם הטכנולוגי קירב אותנו ובעוד דקות ספורות גם אני יעמוד יחד עם עם ישראל בצפירה; לרגע, לפני שאחזור לענייני היום, לעבודה, לפגישות בבית הספר, לסופר, אהיה מאוחדת עם החברים, עם ההורים שעומדים להם שם בחורשה קטנה בצפון תל אביב ועם הזכרון האישי שלי והכאב הלאומי של כולנו. לא פשוט

זה לא נראה כל כך מזמן ש-22 שנה של אובדן ושכול נראו לי משהו שחווים רק אנשים ממש מבוגרים. חשבתי, בתמימותי, שאחרי כל כך הרבה שנים כבר מסתכלים על זה אחרת. וזה ככה וזה לא ככה. ממש לא ככה. כנראה שלכל החיים הגעגוע והקושי ישאר אותו געגוע וקושי של הילדה בת 19 וחצי שזמן קצר קודם לכן חזרה מארה"ב ולא ממש הכירה את הצד הזה של מדינת ישראל, לא מקרוב. ועם זאת, עם השנים, נוספה זווית אחרת, זווית של אמא

היום אני חושבת על חי… וקוראת שוב משהו שכתבתי לחוברת זכרון לפני מספר שנים: "אתמול בערב נסעתי לתמי ושמואל עם רונה שעוד לא בת שנתיים, וסיפרתי לה שנוסעים לחברים של אמא. ניסית ללמד אותה להגיד "תמי" ו"שמואל", וחשבתי לעצמי מתי אספר לה על חי, ואולי יותר מזה חשבתי מה אספר לה על חי. כבר מזמן עברו יותר שנים בלי חי מאשר כמות השנים שאני הכרתי את חי, וכבר הרבה שנים שההכרות שלי עם חי ושמירה על זכרונו נעשית דרך תמי ושמואל, דרך החברים, דרך הזיכרונות.

   שוב נזכרת בפאזל, בחופשתו האחרונה מהצבא, חי בא לבקר אותי. במקרה, זה היה שבוע שגם אני הייתי בבית בחופשה מהצבא. ישבתי והכנתי פאזל של "מורדילו" – חי מיד התיישב לעזור לי במשימה של הרכבת פאזל שהכיל 500 חלקים. ימים ספורים אחר כך, כשחי נהרג, הפאזל עוד היה אצלי על הרצפה בסלון. לא רציתי לפרק אותו, ולכן דחפתי אותו תחת הארון במטבח – בחריץ בין הארון לרצפה. שנים הפאזל נשאר שם. כשעברתי בית, הדבקתי את הפאזל על קרטון ולקחתי אותו איתי, בתקוה שיום אחד אמסגר אותו ואתלה. שנים לא מצאתי את הכוחות לגעת בפאזל ולשנות את צורתו על ידי מסגור והפאזל, כמו שהוא, עבר איתי 6 בתים. עכשיו, במעבר האחרון שקרה לפני שבועות ספורים, הפאזל לצערי החל להתפרק… אבל התמונה שלי ושל חי יושבים בסלון ומרכיבים את הפאזל נשארת וחוזרת ומפתיעה כל פעם מחדש."

ככה זה כנראה. החיים ממשיכים הגעועים והזכרונות הופכים לחלק ממרקם החיים, לחלק ממי שאנחנו (ולאלו שאינם יש את הזכות להופיע מולנו מתי שהם רוצים). הציפייה לפגוש אותו היום, כמעט בן ,42 לא מרפה – ככה זה כנראה עם  ההולכים. ואני יושבת בסן פרנסיסקו על המים ומרגישה רחוקה…ומתגעגעת.

שלום. קוראים לי מיכל. מאז שאני זוכרת את עצמי החברים של חי ואני כאן בטקס כל שנה. אנחנו גדלנו עם חי ובילינו ביחד שעות בשבט. כחניכים. כמדריכים. כחברים.

הערב אני עומדת לפניכם, כי 20 שנה עברו מאז שחי, חי קלומיטי,  נהרג. והערב אני רוצה לספר לכם עליו.  לספר לכם על חי 20 שנה אחרי.

אתמול התפרסמה כתבה שנכתבה על ידי לביא, שהיה מפקדו של חי בעת ההתקלות.

אני רוצה לשתף אותכם בקטע הבא – 

"במרכז הפלוגה נמצא החמ"ל – עורק התקשורת עם הגדוד והחטיבה, עם עמדות השמירה, וגם קו טלפוני אזרחי אחד וסביבו תור ארוך. על כל ההמולה הזאת מנצח בחיוך ובכישרון חי קלומיטי.

על מנת לשלוט בכל המשימות נהוג היה למנות לחמ"ל את אחד החיילים הכי מסודרים והכי אחראיים בפלוגה כדי שיארגן את השיבוצים, יחליט מי ייצא לאיזה פעילות, מי יעלה לשמור ובאיזה עמדה, מי ייצא הביתה ומתי. תפקיד קשה ותובעני אבל עם כוח רב. זה תפקיד שנותנים למי שסומכים עליו שיעשה צדק.

 חי עשה את זה. עם חיוך. עם קריצה. בהגינות."

יום שבת. אתמול. השעה 16:30. שבט הנשיא. פעולת יום הזיכרון. חאקי לבן. הילד שלי בכיתה ד. המדריכים שלו מעבירים פעולת יום הזיכרון. פעולה חשובה הם אומרים. תמיד היא היתה.

הילד שלי מגיע הביתה עם הרבה חוויות מהפעולה. הוא מספר לי על הפעולה. ומספר שדיברו על חי קלומיטי.

ואני קופאת. ומסתכלת עליו. ואומרת לו "באמת? אתה יודע שהוא היה חבר של אמא". והוא אומר "בטח. אני מכיר אותו."

במהלך השנים הוא שמע סיפורים על חי. שמע שמות של חברים משותפים. ביקר בביתם של הוריו תמי ושמואל והכיר את מירי אחותו ואת משפחתה. 

חי ומשפחתו מלווים אותי במהלך החיים, ועם השנים גם את ילדיי. הדור הבא.

הוא ממשיך ומספר לי: "סיפרו לנו שחי נסע בנגמ"ש בדרום לבנון על הר. בצד של ההר הוא עלה על מוקש שהופעל בשלט רחוק. הנגמש נשבר לרסיסים ורסיס פגע לחי בצוואר. חי היה בנח"ל. המפקד שלו אמר שהיה מאוד אחראי." שתקתי. ובכיתי.

כי פתאום אחרי 20 שנה שמעתי על חי מהילד שלי. ראיתי את חי מעיניו. ולא הייתי מוכנה לזה. פתאום כרעם ביום בהיר –  העבר, ההווה והעתיד התחברו לי לתמונה אחת. תמונה של חי. כל כך אמיתית שיכולתי, שוב, ממש לגעת בו. אחרי 20 שנה!

חי היקר, אנחנו מתגעגעים אלייך וחושבים עלייך. אתה תמיד בליבינו. לנצח

אוהבים אותך מאוד. 

אותך ואת משפחתך היקרה.

 חוברת השכבה